17 פברואר 2011

מסיבת רווקות

הכרנו בשלהי החופש הגדול, רגע לפני שעליתי לכיתה ח' והוא ל-ט'. עד סוף החופש היינו נפגשים על הברזלים ומקשקשים שעות ארוכות על דברים ברומו של עולם. בכל זאת – לא קל לנהל את העולם ממרומי גיל 15 המופלג - להשאר מעודכנים בכל השירים החדשים שהוציאו קווין ומדונה וגם לנהל חיי חברה תוססים. בערב הוא היה מרכיב אותי באופניים חזרה הביתה ובמוצאי שבת היינו נפגשים בפיצריה היחידה שהייתה פתוחה, למשולש עם זיתים ומילקשייק תות. אז עוד לא ידענו מה זה דיאט קולה. עוד לא היה לנו צורך לדעת...
החבר הראשון שלי.
בסוף החופש הוא עזב לפנימייה צבאית בעיר הצפונית ואני נותרתי אי שם בדרום הקרוב, שוקעת בעוד שנת לימודים משעממת, חברות, בילויים...
מהקיץ ההוא נשאר רק זכרון מתוק.
15 שנים עברו, מים רבים זרמו. בעיצומם של מבחני הסמסטר באוניברסיטה כבר גרתי בתל אביב.
יצאתי להתאוורר לרגע בחוץ ושם בכיכר פגשתי אותו שוב. מטייל עם כלב. שבועיים אחר כך הוא פינה לי מדף בארון, אחרי חודש עברתי לגור איתו, שנה לאחר מכן התחתנו.
מסיבת רווקות לא הייתה לי, ולפני זה גם אף פעם לא השתתפתי באחת כזו.
מזל שלא. ככה לא ידעתי מה אני מפסידה...
ואז היא הגיעה בדלת האחורית.
הצעתי לעזור לחברה שמארגנת מסיבה לחברה...
לא יודעת מה חשבתי לעצמי, אבל עם הזמן עוד חברות של חברות התחתנו, ומצאתי את עצמי משתתפת בעוד ועוד מסיבות, ולאט לאט הבנתי שמצאתי את ייעודי! זה מה שאני רוצה לעשות - מה שנקרא אוכל בנות. מאפים חמודים מבוססי ירקות. קינוחים קטנים ואסטטיים ושולחנות רומנטיים.
לכל מסיבה יש את הקונספט שלה - קבלו את הורודה, הראשונה בסדרה.










10 פברואר 2011

הלול

פעם מזמן, הרבה לפני שהיו קיימים בלוגים מהממים שמציגים לראווה קולינריה אסתטית, נשאנו עינינו לאחת והיחידה: מרתה. מלכת המטבח. בכל המובנים.
במשך שנים עקבתי אחריה וקראתי בצימאון כל פיסת מידע שהוציאה לאור, מוקסמת מכל מיני דברים פשוטים וגאוניים ובעיקר יפים שעשתה בשתי ידיה (ועשרות עוזריה?).
בעצם, זאת אמורה הייתה להיות אני שם... לו רק הייתה לי הכריזמה, הכוחות, השכל, הבלונד, ולו רק ידעתי איך להגיע לכותרות...
יכולתי לשוטט שעות ארוכות באתר שלה, להתמלא באמביציות ובו בזמן להתייאש מחוסר המקוריות שלי. אפילו את צבע הרקע היא לקחה לי!!! מילאתי באדיקות תיקיית מועדפים בדברים שיום אחד אתפנה לעשות (לא שהיום הזה נראה באופק, אבל תמיד טוב להיות אופטימית...).
עד שראיתי את התחפושת. או יותר נכון ה-תחפושת.
כשראיתי אותה, הבנתי באמת את משמעות האמירה "ילדים זה שמחה". היה ברור לי שיום אחד יהיה לי ילד בשבילה. שאני מוכנה לעשות ילד בשבילה. אז עשיתי. ובדרך אספתי עוד ארבעה ילדים (לא שלי, לא צריך להגזים), שלא יהיה משעמם.
הוצאתי מייל לשאר האמהות. הודעתי להן שבפורים הילדים הולכים ללבוש נוצות.
האמא הקוטרית מיד התנגדה. היא תמיד כזו. טענה שאין מצב שהילד שלה ילבש נוצות וישים כרבולת על הראש. שהילד שלה יהיה ספיידרמן. נאלצתי להשתמש בכח: בלי נוצות אין יותר עוגיות!!!
זה עבד. גם על כל שאר האמהות.
וכך התחלנו במסע. כל אחת קיבלה משימה ויצאה לדרכה. הקוטרית כרגיל התלוננה וכרגיל התעלמנו ממנה. 

ואז התאספנו בערב חורפי אחד, 5 אמהות (לא כל כך) צעירות ומגניבות והתיישבנו להדביק, לתפור, למלא ובעיקר לאלתר. בסוף הערב כל אחת יצאה עם התחפושת לדרכה ונפגשנו בבוקר שישי גשום וסגרירי לתמונה קבוצתית בלתי נשכחת:












יש לנו שנתיים, אולי 3 בשביל לעשות בפורים כרצוננו לפני שהבנות מפתחות רצון מוזר משל עצמן ודורשות להתחפש לנסיכות והבנים לגיבורי על. השנה זו תהיה כנראה השנה האחרונה שלנו. אוטוטו שוב פורים ואנחנו תיכף מתחילות בהכנות. הקוטרית שוב מתנגדת, והפעם אני לא יכולה לאיים באין יותר דברים טעימים כי מזמן כבר אין יותר דברים טעימים...

02 פברואר 2011

(אין) תחביבים

פעם היו לי תחביבים.
כלומר, גם היום יש לי, אבל פעם גם היה לי זמן לטפח אותם.
הייתי חוזרת בערב מהעבודה, משילה מעליי את עול היום ומתמסרת ליצירות שלי באהבה - פורצת למטבח בסערה, שוקעת בהקצפת חלבונים והמסת חמאה, לוחשת להם, מלטפת אותם ברוך, והם מחייכים אלי חזרה מבעד לדלת התנור בתפיחה רכה...

ופתאום, בלי ששמתי לב, צצו להם גורמים נוספים למה שנקרא משוואת החיים שבאו לקרוא תיגר על אותם תחביבים יקרים.
בהתחלה זה עוד עבד. בסה"כ תינוק אחד קטן שלא זז יותר מדי. אבל אז קרה דבר מוזר והוא התחיל ללכת - ואחריו בלי בושה החלה לזחול פה גם זאטוטה, ופתאום אני במטבח מתעסקת בעיקר עם מלפפון ועגבניה (לפאר היצירה). וכשאני ממש יצירתית - יוצאת משם גם חביתה.
וכך, בבוקר עובדת במשרה מלאה ואחרי הצהריים אמא בפעולה, התחביבים הפכו לפנטזיה מתוקה שאני יכולה להרהר בה בין כלים לכביסה...

מזל. מזל. מזל שיש להם יום הולדת...



לפעמים נדמה שהדבר שמחזיק אותי משנה לשנה זה היומולדת של שנה הבאה. בין הפקה אחת לזו שאחריה יש לי שנה שלמה של תכנון, שנה שלמה שבה אני מלקטת רעיונות, משוטטת בפינות חמד ברחבי הרשת, שוקעת בקינוחים וירטואליים, בשולחנות מעוצבים, בקישוטים. חולמת בהקיץ...



הפעוט חגג שנתיים זה מכבר ולכבוד המאורע ערכנו בראנץ' ברוח הימים הנעימים ההם.
את ההכנות התחלתי כאמור חודשים קודם לכן (ליתר דיוק - שעתיים אחרי שסיימנו לחגוג לו יומולדת שנה).
למרות שהדבר היחיד שאני זוכרת מהקיץ האחרון הוא דביק, דביק ודביק מאוד, מסתבר שרגע לפני שהיה דביק - היה חמים ונעים. ואז זה קרה.


השכמנו קום (אין צורך לשים שעון. יש על מי לסמוך שלא נבזבז זמן יקר בשינה - גם בשבת), פרסנו מחצלות, תלינו ערסלים, ניפחנו בלונים, ערכנו שולחן והפכנו פינה ירוקה בפארק לפינה כחולה וחגיגית.


שבועיים לפני הארוע כבר התחלתי להכין דקורציות, עטפתי סכו"ם במפיות, הדבקתי מדבקות בייצור ביתי על כוסות, גיהצתי מפות וניפחתי כדורים. אחר כך אפיתי פשטידות, קצצתי סלטים והנדסתי קינוחים במשך 3 ימים.