20 מרץ 2011

במטבח

לבעל אחד יש תיאוריה. הוא אומר שאנחנו הנשים, תמיד היינו ותמיד נשאר ילדות קטנות. כשאנחנו קטנות אנחנו משחקות בבובות. מלבישות אותן, מפשיטות אותן, מסרקות, מאפרות, מקשטות. בקיצור משחקות בבובות.... אחר כך אנחנו כביכול מתבגרות ומתקדמות ומשאירות את הבובות לאחרות. 
אבל בסתר ליבן נשים הן רובן ככולן נשארות ילדות שמשחקות בבובות. 

וכשתינוק נולד זו חגיגה אמיתית. זה כמו בובה אבל אמיתי, וכל כולו שלי.
פתאום הילדות שבנו מתעוררות: מלבישות, מפשיטות, רוחצות, מסרקות. עם כובע, בלי כובע. ג׳ינס מגניב או חליפת סערה.
רק תחשבו על זה, הרי תינוק זה בערך הדבר הכי נקי שיש ובכל זאת הוא מחליף שתיים-שלוש מערכות בגדים ביום לפחות. 

הבעיה עם תינוקות היא שעם הזמן הם גדלים והופכים לילדים. כאלה עם דעות ורצונות. 
אז מהר מהר, לפני שיספיק להתנגד, או חלילה להביע דעה, החלטתי בשביל הבן שלי מה הוא ילבש בפורים גם השנה. הוא ושאר הילדים בחבורה. וגם הזאטוטה.

הבעל ההוא התנגד. הוא מת על קומיקס. רק בשביל זה הוא הביא בן. ואז עוד בן. מה בסה״כ ביקש? ספיידרמן?... 










15 מרץ 2011

יום המשפחה

בגן החליטו שאנחנו, כמשפחתו של הפעוט שמתרוצץ אצלם, צריכים לקחת חלק ביום המשפחה. לא בדיוק הבנתי למה, אבל, נו טוב, שיהיה. הזדמנות מצויינת לאפות משהו. מיד התנדבתי להביא בורקסים. ככה יכולתי להבטיח שערמת הבורקסים בהישג ידו של האפרוח שלי תהיה קטנה יותר, ובמקומה תוצע אלטרנטיבה בריאה יותר.
הקטע הוא שלא יכולתי להבטיח בורקסים ואז להגיע עם מגש ירקות. לא, גם לא פירות... זה היה חייב להיות משהו קטן עם פחמימות. הייתי חייבת להיות יצירתית. נו טוב, מזל שיש עוד כמה ימים לשבור את הראש...

ואז עברו כמה ימים וברור ששכחתי שיש מסיבה. ועוד יותר שכחתי שאני צריכה להביא משהו (אה כן, בורקסים...). מזל שהבן של הקוטרית נמצא בקבוצה של הקטנים באותו גן, ומזל שלקבוצה של הקטנים נערכה המסיבה יום קודם, ומזל שגם היא (כמה מפתיע) שכחה להביא בורקסים, וישר התקשרה לקטר...
תמיד טענתי שהיא היחידה שאני יכולה באמת לסמוך עליה שתעשה פאדיחות רגע אחד לפניי...
בהתחלה התעצבנתי וישר זרקתי כמה מילים לא יפות על מי שהמציא את יום המשפחה.
אחר כך נזכרתי, שהבאה בתור שאני יכולה לסמוך עליה זו אני! פתחתי את המקפיא, הוצאתי 3 גלילים של בצק לשבלולי גבינה שהכינותי מראש (3 חודשים מראש?), חתכתי לפרוסות, הכנסתי לתנור והתקבלה מנת פחמימות בכלום עבודה (עבודה שנעשתה מעל חודש מראש לא נחשבת).

ועכשיו אני נאלצת לכתוב את הפוסט הזה כי כל האמהות בגן רוצות את המתכון.
טוב נו, לא כולן. רק שתיים. וגם אבא אחד...








05 מרץ 2011

ג'ירפה


כשהתחלנו לצאת הוא בדיוק השלים את ההתמחות שלו במשפטים, תקופה שבסופה, כידוע, נבחנים בבחינות הלשכה הידועות לשמצה.
ההכנה לבחינות ארוכה ואינטנסיבית – לכל הפחות חודש שבו לומדים מסביב לשעון. לומדים ולומדים ולומדים. ועוד קצת לומדים.
ואני – בת זוג מתחשבת ונטולת שמץ אגואיזם – מיד עבר בי חשש. חודש שלם של לימודים? חודש שלא יהיה לו ראש לבלבולי מוח שלי? חודש ארוך ומייגע שבו אצטרך להשתתף במטלות ומדי פעם להוציא בעצמי את הכלב?
אז מה אם הוא פינק אותי בארוחות חפוזות בזמן שלמדתי בעצלתיים במשך יום וחצי למבחן במדעי המחשב? זה אומר שעכשיו במשך חודש אצטרך לפנק אותו בסנדוויצ'ים מושקעים?
מיד התקשרתי לחברתי היקרה וקיטרתי. הוא באמת לא צריך אותי פה, אני הרי לא ממש מועילה, בטח רק אפריע. עדיף לו בלעדיי. היא הסכימה. מיד התקשרנו לסוכנות נסיעות והזמנו כרטיסי טיסה. למקסיקו. לכל החודש.
אז טיילנו להנאתנו במקסיקו והיה בעיקר חם ודביק.
באחד משיטוטי הערב שלנו פתאום ראיתי אותה. תמירה ואצילית, עיניים גדולות ותמימות, סביב צווארה כרוכה גרילנדה.
נדלקתי מיד. זו הייתה אהבה ממבט ראשון.
הג'ירפה.
עמדתי מולה, מסתכלת לתוך עיניה, וליבי התמלא באושר. היא שלי.
ואז ראיתי את תג המחיר...
מלבד העובדה שהיא עלתה יותר מכרטיס טיסה, קול קטן לחש לי שיהיה לגמרי לא פשוט לתרמילאיות כמונו להמשיך לטייל במקסיקו הלוהטת עם ג'ירפה שנושקת לגובה שלנו...
נאלצנו להפרד. בחיי שבאותו הרגע נצנצה לי דמעה בעיניים.
המשכנו בדרכנו. בימים טיילנו ובלילות חשבתי עליה.
חודש עבר והטיול נגמר. נחתנו חזרה בארץ שעה אחרי שהסתיימה בחינת הלשכה. השלמנו פערים ומיד אחר כך התחלתי בעבודה. לקח לי חצי שנה לסיים אותה. ומאז כבר 4 שנים שהיא בשיפוצים. רגע לפני שמתחיל השיפוץ הבא היא הסכימה לדגמן עבורכם.




אחר כך גם נולדה לה אחות קטנה