26 אפריל 2011

ההוא וההיא

כל מי שהתחתנה בוודאי כבר הספיקה להכיר את ה"הוא" וה"היא".
ההוא, זה ההוא שהיא התחתנה איתו.
ההיא זאת אמא שלו...
ובאמת, כמה שהיא תהיה נחמדה וטובת לב, תמיד, אבל תמיד יהיה איזה שהוא סוג של מתח. לי זה נראה טבעי.
לא מזמן ילדתי בן בכור. גם אני בעוד 20 שנים באופן טבעי לא אחבב במיוחד את הפרחה שתיקח לי אותו...
אצלנו זה מתבטא בעיקר סביב נושא האוכל.
כשבעלי בא הביתה, בדמיונו הוא רואה שולחן עמוס כל טוב – עוף, בשר ומטעמים.
בצלחת שלו מה שהוא באמת רואה זה קינואה וחמוציות – הוא מנסה ולא מצליח להבין איך מכל הנשים בחר דווקא בצמחונית...
בכל פעם כשהוא רק מנסה להשוות אני לא מבינה מה הטעם. איך אפשר להשוות בין מלח לסוכר? בין שמן לשמנת? בין בשר לקציפת חמאה?
היא מבשלת ואני אופה. את כל מה שהיא מטגנת אני מאדה. הוא מתחנן שאלמד ממנה להכין קציצות, אני טוענת שאוכל של אמא אוכלים אצל אמא.
יש משהו מאוד מנחם בעובדה שלא משנה כמה גרוע אני אבשל, בסופו של דבר האוכל שהילדים שלי הכי יאהבו יהיה האוכל שלי. אז כבר עכשיו אני דואגת לאמץ לי כמה מאכלים חביבים (ורצוי לא מסובכים מדי) שאני מכינה בתדירות גבוהה יחסית (פעם בחודשיים זה הרבה?), במטרה שיהפכו עם הזמן להיות המאכל המסורתי שלנו. אפילו פתחתי מחברת מתכונים רק בשבילם. 
למעשה הכוונה הייתה להביא עכשיו איזשהו מתכון נחמד למאפינס קישואים או קיש מנגולד, אבל התחרטתי. תאמינו לי שאין שום דבר מרגש באוכל שאני מכינה. 
במתוקים לעומת זאת - יש קצת יותר עניין...
פאדג' בראוניז מהאגדות


מילקי טופ תוצרת בית



מילקי טופ תוצרת בית
לשכבה הראשונה: פאדג' בראוניז מהאגדות חתוכים לקוביות קטנות
לשכבה השניה: פודינג שוקולד מהמתכון המעולה והקליל הזה
לשכבה השלישית: שמנת מתוקה מוקצפת עם כף סוכר
לשכבת הטופ: זרעים של שוקולד


16 אפריל 2011

פוסט אורח: הקוטרית – הצד שלה

נכתב ע"י הקוטרית בתגובה לפוסט "הקוטרית"

בתחילתה של חופשת הלידה הראשונה מצאנו את עצמנו כמה אמהות לא קשורות מסתובבות ביחד עם עגלות. יום אחד הסתובבתי לבד ברחוב ופגשתי אותה. כבר הכרנו בעבר אבל זה היה קצר.
״מה את עושה?״
״מחכה לשעת האמבטיה״
״מתאים לך טיול?״
״למה לא״...
הייתי המומה. האמא הזאת היתה כל כך זורמת וקלילה. 
האמהות האחרות נלחצו. "מה פתאום אמא חדשה?" "יש מספיק, לא תודה!!!" למזלי כבר לפגישה הראשונה בגינה היא הביאה נשיקות מתוקות עטופות בקפידה. ככה סתם, כדי לרכך את המכה.
ליציאה הראשונה היא הגיעה בשמלת שיפון כחולה מרהיבה. האחרות התאהבו ומכאן יצאנו למסע. מסע של חברות מיוחדת במינה. 

פתאום מצאנו את עצמנו בתקופה לא פשוטה. הזאטוטים בדיוק למדו לרוץ ואנחנו כבר עם עוד בטן בחוץ. 
אני לא יודעת למי היה יותר קשה. לי עם ההורמונים או להן איתי...
לא עבר זמן רב וקיבלתי את שמי החדש. הקוטרית. 
האמת היא שאין לי מושג על שום מה ולמה. מה כבר עשיתי? 
קצת התלוננתי? קצת רטנתי? 
מה הכי מדהים? ככל שיותר קיטרתי הן יותר צחקו. אפילו כשצרחתי על המלצר ההוא הן השתוללו מצחוק. עד היום אני לא יודעת מה הוא היה יותר: מעצבן או מסכן. בכלל לא היה לו מושג שבעוד חמש שעות יהיה לי עוד בן...

חיכיתי שיתעוררו ובישרתי שתשעת החודשים הארוכים ועוד קצת הגיעו לקיצם. הן נשמו לרווחה. 

כעבור שעתיים היא התייצבה ושמיכה כחולה מהממת באמתחתה. ״אל תדאגי" אמרה "תפרתי אחרי הלידה...״ ״מה? על הבוקר? השתגעת???״ ״כן. אמרת שאת לא מכינה לו כלום מראש... בגלל זה הגעתי רק עכשיו...״

כזאת היא. לא סתם יצירתית וכשרונית. היא מא-ממת אמיתית. היא באש ובמים. היא עד השמיים.  

שבוע עבר. היא התקשרה ואמרה שדי. הסתיימה תקופת החסד. אוטוטו מסתיימת החופשה שלה וחייבים להספיק המון... לא היתה ברירה. ארזתי תינוק בשמיכה חדשה ויצאנו. 

בדרכנו נתקלנו בארגונית לשידת החתלה הורסת. נו, כזאת ששמים בה את החיתולים, הקרמים ושאר הפיצ'פקעס. מא-ממת!!!
״תעצרי אותי!״ התחננתי.
״תעצרי!" פקדה, ואז תהתה: "למה בעצם?״
״כי זה עולה מאתיים שקל ואני לא באמת צריכה את זה?״
״ממתי זו סיבה?״ מעצבנת!
״אני לא צריכה את זה. די.״
״טוב נו... אז אולי אני צריכה את זה?... כן... בטח שאני צריכה את זה!״
״מה פיתום??? אין לך ביכלל שידת החתלה...״
״אה, לא בשבילי. זה בשביל אריקה (המטפלת מהפעוטון)...״
״מה? לא נראה לי... זה יקר מדי וכבד מכדי לסחוב יום יום ולא פרקטי ביכלל״
״אבל זה יפה״
״לא! זו שטות גמורה! אני לא מרשה! תעזבי את האירגונית או שאני מתקשרת לניר...״ איימתי. לא היתה ברירה.
יצאנו מהחנות והאמנתי שבזה הסתיים הדיון. כעבור מספר ימים היא הופיעה עם סלסילה מטופשת תלויה לה על היד. בפנים היה כל הציוד לתינוקת. היא היתה כל כך מרוצה, ואני, קוטרית מסורה, הייתי חייבת להביע מחאה.
השיא הגיע למחרת כשבעלה הופיע בגינה המסריחה עם שני קטנטנים וסלסילה. לא משנה מה היא עושה, הוא תמיד משתף פעולה. פעם אפילו התחפש לפרה...




נכתב ע"י הקוטרית בתגובה לפוסט "הקוטרית"

08 אפריל 2011

הקוטרית

הכרנו כשהילדים היו עדיין בשלב הזחילה.
אני – אמא צעירה עומדת על המדרכה מול פתח הבניין ומנענעת עגלה, היא – ציידת אמהות צעירות, מגלגלת עגלה בעצמה.
שאלה מה מעשיי, עניתי איזו תשובה דבילית. מאז לא נפרדנו.
היא הראשונה שאתקשר לבכות באוזניה כשאני עצבנית על הגבר, למרות שברוב הפעמים היא תעמוד לצידו... וכשאני מקבלת אס.אמ.אס בשבת אחה"צ, בלי לגשת לטלפון אני כבר יודעת שהיא רוצה להיפגש למחרת בבוקר - במקום הקבוע שלנו.
היא זו שאספה 5 אמהות ובנתה ליגה לתפארת. בהתחלה היא הייתה יושבת ראש הליגה, והיום היא הקוטרית של החבורה וזו שצועקת על מלצרים...
היא זו שיודעת איך לצרף את כולנו לשיחת ועידה כשאנחנו בדרך חזרה מהעבודה,
והיא זו שתגרום לנו, בניגוד גמור לרצוננו, לבלות אחה"צ נוסף בגינה המסריחה ולצאת משם כשאנחנו מחליטות (שוב) לא לדרוך שם לעולם.
היא זו שתתחייב להכין סלט ארטישוק סופני כמו שרק היא יודעת, ובסוף נמצא את עצמנו אוכלות לחם עם חמאה,
והיא זו שתדאג שכולנו נקנה שוברים, נשאיר את הילדים עם הבעל, נצא לערב בנות מבטיח במסעדה שווה מחוץ לעיר ואז נעזוב בחיפזון מבלי שטעמנו מהקינוח.
וזה הפוסט היחיד שהיא לא ערכה קטלה/קיצצה/שכתבה לפני שפורסם, והוא מוקדש לה. באהבה.

באחד משיטוטינו בחופשת הלידה היא לא הרשתה לי לקנות סלסילה שעלתה 200 ₪ בשביל הזאטוטה. טענה שמחיר כזה בשביל "דבר כל כך לא פרקטי" זה פשוט לא מתקבל על הדעת. לא באמת התייחסתי למה שהיא אמרה, אבל היא חסמה אותי בגופה. אז נאלצתי לקנות אחת ב-35 ₪ ולשדרג אותה בעצמי.
אה כן, שכחתי לציין שייעודה של הסלסילה היה לשמש כתיק גן, רציתי שלמטפלת במשפחתון יהיה קל ונגיש למצוא מוצץ כשצריך, אחרי שראיתי אותה נוברת בתוך תיק עמוס בחיפוש נואש אחר המרגיע הלאומי ובידה השנייה תינוק בוכה.
המטפלת מוקסמת, מודה לי על ההתחשבות.
ההיא עדיין חושבת שזה אחד הדברים היותר מטופשים שאי פעם יצרתי.
אז אם אתם במקרה עוברים בשכונה ורואים אחת עם תינוקת תלויה עליה מחזיקה סלסלה ורודה ובתוכה מחלק מנות וחיתולים, ואחת שמסיעה עגלה מגבירה צעדים כי לא בא לה ללכת לצד סלסלה ורודה מטופשת, תעצרו להגיד שלום.


סלסילה מכוערת לפני

סלסילה מאממת אחרי



ובפעולה