02 פברואר 2011

(אין) תחביבים

פעם היו לי תחביבים.
כלומר, גם היום יש לי, אבל פעם גם היה לי זמן לטפח אותם.
הייתי חוזרת בערב מהעבודה, משילה מעליי את עול היום ומתמסרת ליצירות שלי באהבה - פורצת למטבח בסערה, שוקעת בהקצפת חלבונים והמסת חמאה, לוחשת להם, מלטפת אותם ברוך, והם מחייכים אלי חזרה מבעד לדלת התנור בתפיחה רכה...

ופתאום, בלי ששמתי לב, צצו להם גורמים נוספים למה שנקרא משוואת החיים שבאו לקרוא תיגר על אותם תחביבים יקרים.
בהתחלה זה עוד עבד. בסה"כ תינוק אחד קטן שלא זז יותר מדי. אבל אז קרה דבר מוזר והוא התחיל ללכת - ואחריו בלי בושה החלה לזחול פה גם זאטוטה, ופתאום אני במטבח מתעסקת בעיקר עם מלפפון ועגבניה (לפאר היצירה). וכשאני ממש יצירתית - יוצאת משם גם חביתה.
וכך, בבוקר עובדת במשרה מלאה ואחרי הצהריים אמא בפעולה, התחביבים הפכו לפנטזיה מתוקה שאני יכולה להרהר בה בין כלים לכביסה...

מזל. מזל. מזל שיש להם יום הולדת...



לפעמים נדמה שהדבר שמחזיק אותי משנה לשנה זה היומולדת של שנה הבאה. בין הפקה אחת לזו שאחריה יש לי שנה שלמה של תכנון, שנה שלמה שבה אני מלקטת רעיונות, משוטטת בפינות חמד ברחבי הרשת, שוקעת בקינוחים וירטואליים, בשולחנות מעוצבים, בקישוטים. חולמת בהקיץ...



הפעוט חגג שנתיים זה מכבר ולכבוד המאורע ערכנו בראנץ' ברוח הימים הנעימים ההם.
את ההכנות התחלתי כאמור חודשים קודם לכן (ליתר דיוק - שעתיים אחרי שסיימנו לחגוג לו יומולדת שנה).
למרות שהדבר היחיד שאני זוכרת מהקיץ האחרון הוא דביק, דביק ודביק מאוד, מסתבר שרגע לפני שהיה דביק - היה חמים ונעים. ואז זה קרה.


השכמנו קום (אין צורך לשים שעון. יש על מי לסמוך שלא נבזבז זמן יקר בשינה - גם בשבת), פרסנו מחצלות, תלינו ערסלים, ניפחנו בלונים, ערכנו שולחן והפכנו פינה ירוקה בפארק לפינה כחולה וחגיגית.


שבועיים לפני הארוע כבר התחלתי להכין דקורציות, עטפתי סכו"ם במפיות, הדבקתי מדבקות בייצור ביתי על כוסות, גיהצתי מפות וניפחתי כדורים. אחר כך אפיתי פשטידות, קצצתי סלטים והנדסתי קינוחים במשך 3 ימים.