10 פברואר 2011

הלול

פעם מזמן, הרבה לפני שהיו קיימים בלוגים מהממים שמציגים לראווה קולינריה אסתטית, נשאנו עינינו לאחת והיחידה: מרתה. מלכת המטבח. בכל המובנים.
במשך שנים עקבתי אחריה וקראתי בצימאון כל פיסת מידע שהוציאה לאור, מוקסמת מכל מיני דברים פשוטים וגאוניים ובעיקר יפים שעשתה בשתי ידיה (ועשרות עוזריה?).
בעצם, זאת אמורה הייתה להיות אני שם... לו רק הייתה לי הכריזמה, הכוחות, השכל, הבלונד, ולו רק ידעתי איך להגיע לכותרות...
יכולתי לשוטט שעות ארוכות באתר שלה, להתמלא באמביציות ובו בזמן להתייאש מחוסר המקוריות שלי. אפילו את צבע הרקע היא לקחה לי!!! מילאתי באדיקות תיקיית מועדפים בדברים שיום אחד אתפנה לעשות (לא שהיום הזה נראה באופק, אבל תמיד טוב להיות אופטימית...).
עד שראיתי את התחפושת. או יותר נכון ה-תחפושת.
כשראיתי אותה, הבנתי באמת את משמעות האמירה "ילדים זה שמחה". היה ברור לי שיום אחד יהיה לי ילד בשבילה. שאני מוכנה לעשות ילד בשבילה. אז עשיתי. ובדרך אספתי עוד ארבעה ילדים (לא שלי, לא צריך להגזים), שלא יהיה משעמם.
הוצאתי מייל לשאר האמהות. הודעתי להן שבפורים הילדים הולכים ללבוש נוצות.
האמא הקוטרית מיד התנגדה. היא תמיד כזו. טענה שאין מצב שהילד שלה ילבש נוצות וישים כרבולת על הראש. שהילד שלה יהיה ספיידרמן. נאלצתי להשתמש בכח: בלי נוצות אין יותר עוגיות!!!
זה עבד. גם על כל שאר האמהות.
וכך התחלנו במסע. כל אחת קיבלה משימה ויצאה לדרכה. הקוטרית כרגיל התלוננה וכרגיל התעלמנו ממנה. 

ואז התאספנו בערב חורפי אחד, 5 אמהות (לא כל כך) צעירות ומגניבות והתיישבנו להדביק, לתפור, למלא ובעיקר לאלתר. בסוף הערב כל אחת יצאה עם התחפושת לדרכה ונפגשנו בבוקר שישי גשום וסגרירי לתמונה קבוצתית בלתי נשכחת:












יש לנו שנתיים, אולי 3 בשביל לעשות בפורים כרצוננו לפני שהבנות מפתחות רצון מוזר משל עצמן ודורשות להתחפש לנסיכות והבנים לגיבורי על. השנה זו תהיה כנראה השנה האחרונה שלנו. אוטוטו שוב פורים ואנחנו תיכף מתחילות בהכנות. הקוטרית שוב מתנגדת, והפעם אני לא יכולה לאיים באין יותר דברים טעימים כי מזמן כבר אין יותר דברים טעימים...