16 אפריל 2011

פוסט אורח: הקוטרית – הצד שלה

נכתב ע"י הקוטרית בתגובה לפוסט "הקוטרית"

בתחילתה של חופשת הלידה הראשונה מצאנו את עצמנו כמה אמהות לא קשורות מסתובבות ביחד עם עגלות. יום אחד הסתובבתי לבד ברחוב ופגשתי אותה. כבר הכרנו בעבר אבל זה היה קצר.
״מה את עושה?״
״מחכה לשעת האמבטיה״
״מתאים לך טיול?״
״למה לא״...
הייתי המומה. האמא הזאת היתה כל כך זורמת וקלילה. 
האמהות האחרות נלחצו. "מה פתאום אמא חדשה?" "יש מספיק, לא תודה!!!" למזלי כבר לפגישה הראשונה בגינה היא הביאה נשיקות מתוקות עטופות בקפידה. ככה סתם, כדי לרכך את המכה.
ליציאה הראשונה היא הגיעה בשמלת שיפון כחולה מרהיבה. האחרות התאהבו ומכאן יצאנו למסע. מסע של חברות מיוחדת במינה. 

פתאום מצאנו את עצמנו בתקופה לא פשוטה. הזאטוטים בדיוק למדו לרוץ ואנחנו כבר עם עוד בטן בחוץ. 
אני לא יודעת למי היה יותר קשה. לי עם ההורמונים או להן איתי...
לא עבר זמן רב וקיבלתי את שמי החדש. הקוטרית. 
האמת היא שאין לי מושג על שום מה ולמה. מה כבר עשיתי? 
קצת התלוננתי? קצת רטנתי? 
מה הכי מדהים? ככל שיותר קיטרתי הן יותר צחקו. אפילו כשצרחתי על המלצר ההוא הן השתוללו מצחוק. עד היום אני לא יודעת מה הוא היה יותר: מעצבן או מסכן. בכלל לא היה לו מושג שבעוד חמש שעות יהיה לי עוד בן...

חיכיתי שיתעוררו ובישרתי שתשעת החודשים הארוכים ועוד קצת הגיעו לקיצם. הן נשמו לרווחה. 

כעבור שעתיים היא התייצבה ושמיכה כחולה מהממת באמתחתה. ״אל תדאגי" אמרה "תפרתי אחרי הלידה...״ ״מה? על הבוקר? השתגעת???״ ״כן. אמרת שאת לא מכינה לו כלום מראש... בגלל זה הגעתי רק עכשיו...״

כזאת היא. לא סתם יצירתית וכשרונית. היא מא-ממת אמיתית. היא באש ובמים. היא עד השמיים.  

שבוע עבר. היא התקשרה ואמרה שדי. הסתיימה תקופת החסד. אוטוטו מסתיימת החופשה שלה וחייבים להספיק המון... לא היתה ברירה. ארזתי תינוק בשמיכה חדשה ויצאנו. 

בדרכנו נתקלנו בארגונית לשידת החתלה הורסת. נו, כזאת ששמים בה את החיתולים, הקרמים ושאר הפיצ'פקעס. מא-ממת!!!
״תעצרי אותי!״ התחננתי.
״תעצרי!" פקדה, ואז תהתה: "למה בעצם?״
״כי זה עולה מאתיים שקל ואני לא באמת צריכה את זה?״
״ממתי זו סיבה?״ מעצבנת!
״אני לא צריכה את זה. די.״
״טוב נו... אז אולי אני צריכה את זה?... כן... בטח שאני צריכה את זה!״
״מה פיתום??? אין לך ביכלל שידת החתלה...״
״אה, לא בשבילי. זה בשביל אריקה (המטפלת מהפעוטון)...״
״מה? לא נראה לי... זה יקר מדי וכבד מכדי לסחוב יום יום ולא פרקטי ביכלל״
״אבל זה יפה״
״לא! זו שטות גמורה! אני לא מרשה! תעזבי את האירגונית או שאני מתקשרת לניר...״ איימתי. לא היתה ברירה.
יצאנו מהחנות והאמנתי שבזה הסתיים הדיון. כעבור מספר ימים היא הופיעה עם סלסילה מטופשת תלויה לה על היד. בפנים היה כל הציוד לתינוקת. היא היתה כל כך מרוצה, ואני, קוטרית מסורה, הייתי חייבת להביע מחאה.
השיא הגיע למחרת כשבעלה הופיע בגינה המסריחה עם שני קטנטנים וסלסילה. לא משנה מה היא עושה, הוא תמיד משתף פעולה. פעם אפילו התחפש לפרה...




נכתב ע"י הקוטרית בתגובה לפוסט "הקוטרית"